בפעם הראשונה על מדף הספרים הישראלי: תיאור ביוגרפי מלא של מסע חזרה בתשובה
“כמה טוב לי שלא נולדתי דתי” – כך מתאר ה’בנדיט’ הקיבוצניק, בני גל, את תחושתו לחבר דתי בצבא.
גל שגדל בקיבוץ בית אורן על ברכי האידאולוגיה הקומוניסטית, לא ידע יהדות מהי.
קטע מהספר החדש "איש חוצה ישראל" רב לוינגר - רב מוישה זצ"ל
את הרב לוינגר, הוא "רֶבּ מוישה", הכרתי כחבר במזכירות גוש אמונים. זמן רב נדרש לי כדי להפנים את אישיותו המיוחדת. אספתי אין ספור שעות הקשבה לשיחותיו וניתוחיו עם הרב חנן פורת והחברים, שנמשכו בהפסקות קצרות ימים ולילות. איך יגיב שמעון פרס. מה מתכנן רבין. מה יאמר גלילי. מה יעשו דיין. יגאל אלון. קיסינג'ר. מפלגת העבודה. אלוף הפיקוד. שמעתי אותו צועק ורותח. לוחש ושותק. חושב ושואל. מקשיב. מתענין, חוקר ופוסק. קם והולך לאן שצריך. התאהבתי בו.
בעקבות משבר מנהיגות בקרית ארבע פנתה מנהלת הקריה למזכירות בבקשה לתת לה חיזוק בניהול עניני הקריה. את מי מצאו החברים הכי מתאים לענינים מוניציפאליים וחברתיים? לא אחר מאשר אותי! חשבתי, אחת מן השתיים: או שהם רוצים להיפטר ממני, או שהתחלתי גם אני למצוא חן בעיני ר' מוישה והוא בשקט סידר את הענינים. כך מצאתי את עצמי יושב דחוק ליד ר' מוישה בטנדר של שעיה נבון ז"ל, בדרך לקרית ארבע, היא חברון. את פיתולי הכביש והכרמים בואכה צומת גוש עציון זכרתי מחוויות העבר עם מושקו ומיכה. בירידה לעין ערוב, התחיל מסע אל ארץ לא נודעת. חלפנו בשערי הקריה המגודרת. נכנסנו לדירה צנועה וספרטנית, שולחן וכסאות, ספה ישנה, ריח תבשילים, המולת ילדים והמון ספרי קודש. ר' מוישה הציג אותי בפני מרים. "זאת מרים". היא צחקה באיפוק, כמאשרת ואומרת "כן, אני מרים". מרים עשתה המון דברים עם המון ילדים ובמקביל ניהלה שיחה בהמשכים בנושא גאולת הארץ וברכת ה' לאברהם. בעיקר היא צחקה. בבוקר התעוררתי שטוף זיעה ולא ידעתי לזהות איפה. מצאתי את עצמי בחדר השינה של הרב והרבנית לוינגר, שוכב במיטתם, לבוש פיג'מה וגרביים של ר' מוישה. תוך שאני מתאושש ושותה תה עם לימון, סיפרו לי שלפני יומיים נרדמתי על הספה בסלון. מרים, שהיא אחות במקצועה, גילתה שאני קודח מחום, נתנה לי תרופה והם השכיבו אותי במקום נוח.
לאט לאט התחלתי להכיר את אנשי הקריה, כולם טיפוסים מיוחדים עם ברק עז בעיניהם. התפלאתי איך זומנו כל אלה, השונים כל כך זה מזה, למקום המחבר הזה, חברון. העונה היתה עונת "הדירות הריקות". בכניסה לקריה נבנתה שכונת מגורים גדולה ויפהפיה. קצב האכלוס לא הדביק את קצב הבניה והשכונה כולה היתה ריקה מתושבים ועמדה בשיממונה. כל דרישה של התושבים להמשך תנופת הבניה בקרית ארבע נתקלה בתגובה מזלזלת מצד השמאל והתקשורת "קודם כל תמלאו את הדירות שאת בנייתן הצלחתם לסחוט מהממשלה, אחר כך נדבר". זה היה מביך ומעליב. איך אפשר לעמוד מול מתקפת ביקורת נוקבת כל כך. מה אפשר לומר כאשר משדרים בטלויזיה נאומי שטנה וזלזול ממליאת הכנסת וברקע, תנועת מצלמה איטית בה נראות הדירות הריקות, רחובות ריקים ותאורת רחוב מודרנית שמבליטה את התריסים המוגפים. ר' מוישה לא התרגש, על הדירות הריקות דווקא היה לו מה לומר: "ממשלה שמכבדת את עצמה מוכרחה לדאוג למאגר דירות גדול שייתן מענה לגלי עליה בלתי צפויים". "גלי עליה?" לעגו לו, "מנין?" ר' מוישה ענה בשקט: "מברית המועצות!". "שוב הוא מתחיל עם נאומי הנבואה והגאולה" התמרמרו המפחדים. הבנתי שכאשר הוא אומר שיהודים יעלו מברית המועצות, הוא לא מתכוון לעולים יחידים שיסתננו לארץ מעת לעת. הוא מתייחס לגלי עליה בהקשר ישיר לכמות העצומה של הדירות שעומדות ריקות. "אם הייתי שר השיכון, הייתי מוסיף ובונה עוד כמה אלפי דירות כמו שיש לנו!" המשיך ר' מוישה להסביר את דבריו בנחישות: "אתם יודעים כמה יהודים ישנם בברית המועצות?". השתרר שקט מביך. "ובאמריקה? ובצרפת? ובארגנטינה". פה התעוררתי. "איפה הוא חי?" שאלתי את עצמי. "איפה אני חי?". התחלתי להבין שאני פוגש קומה חדשה של יהודים. קומה חדשה של תורת ארץ ישראל המתגשמת בכל עומק רבדיה בחיי היומיום הפשוטים, מול שכנות קשוחה ועויינת, ממשלה חלשה ועם בריא אבל מבולבל ומטולטל. נמשכתי להקשיב וללמוד מר' מוישה יותר ויותר. הצטרפתי אליו לתורנויות שמירות ארוכות. לילות ארוכים ברוח חברונית מקפיאה, ר' מוישה בסוודר גולף שחור, עטוף בדובון. לשמחתי, איננו מפסיק לדבר אלי. התחלנו ללמוד בבית הכנסת התימני הנאה, שהיה שקט בשעות היום, את סוגיית "עדים זוממים" במסכת מכות ואת פרק "ארץ ישראל" ב"אורות". "מחר נרד לחברון" הציע ר' מוישה. "נטייל קצת, אראה לך כמה דברים". בבוקר ירדנו לחברון. ידעתי שאני יורד לעיר ערבית. עיר מחוז מרכזית בציר רוחב: עזה, באר שבע, רבת עמון. בציר אורך: מצרים, סיני, באר שבע, ירושלים, שכם. עיר עם תשתיות מסחר אסטרטגיות בתחומי שיש, מזון, בדים, שמן, חומרי בנין. עוד אני הולך לצד ר' מוישה וחושב את מחשבותי, הבחנתי שרבים מתושבי העיר שחולפים על פנינו, מניעים ראש ומניפים יד לברכו לשלום."