כי ממנו / ליבי קליין
כריכה רכה .
אבריימי עומד שם, בלי שום אוויר, רועד כולו ממאמץ ומפרצי אדרנלין שממלאים לו את הדם.
ופתאום רייכמן שם מולו, עומד בקצה החדר, מחייך אליו.
"בלייך, מה אתה עושה? זה מסוכן". הוא אומר לו בשקט, ומתחיל ללכת לכיוון המסדרון.
"אני—אני—" אבריימי עומד שם, כמעט שומט את הנשק מהיד. מנסה לנשום, לא לקרוס עכשיו. "לא, אל תלך". הוא הולך אחריו.
"יורים עלינו!" רותם צועק. אור מסנוור אותם, רסיסים, צעקות.
ואבריימי אחד המום שעומד מול רייכמן, ומנסה להגיד משהו.
כמה פעמים אפשר ליפול ולהצליח שוב לקום?
להתפרק לרסיסים לאסוף שוב את החלקים?
ולהמשיך להחזיק חזק, כשהכל מסביב מתמוטט?
בין הריסות העבר לבניין העתיד מפריד רק צעד קטן של אמונה, של ידיעה – שהכל ממנו.
ואז מגלים, שהחורבן הוא בעצמו הבניין, והירידה היא חלק מהעלייה, ומתוך החושך העמוק ביותר מפציע האור, אור אמיתי. אור של גאולה.
