סט כתבי החיד"א ב 28 כרכים . לאחר שנים רבות שאזל מן השוק. - יצאו לאור מחדש ספרי החיד"א. בסט החיד"א מופיעים עשרות מספריו של החיד"א בסדר חדש ובאותיות מרובעות.
הלימוד בספרי החיד"א - רבי חיים דויד אזולאי זצ"ל זכו לחשיבות מיוחדת אצל גדולי ישראל במהלך כל הדורות.
קוים לדמותו מרן החיד''א זצוק''ל מאת הרה"ג יעקב יוסף זצ"ל
כל כתבי החיד"א
חנות ספרי קודש זול ספר כתבה על החיד"א במלאת מאתיים שנה לפטירתו מתוך עיתון בשבע
חיים של שליחות -
שנים רבות מחייו שימש החיד"א ,הרב חיים יוסף דוד אזולאי, כשליח ארץ ישראל בגולה, אולם העיסוק באיסוף כספים לא מנע ממנו להפוך לאחד מגדולי הפוסקים בכל הדורות #
09/03/06, יואל יעקובי
מוצאה של משפחת אזולאי מחכמי קסטיליה שבספרד. לאחר הגירוש עברה המשפחה לעיר פאס שבמרוקו. אחד מבני המשפחה, המקובל הנודע ר' אברהם אזולאי, עלה ארצה והתיישב בחברון. נכד נכדו, החיד"א, מספר כי הספינה שבה עלה בדרכו לארץ נקלעה לסערה. לאחר שניצל ממנה והגיע לארץ, שיווה לחתימתו מראה של ספינה, לזכר הנס. ר' אברהם קבע את מושבו בחברון, אולם את ספר הקבלה הידוע שלו 'חסד לאברהם', העוסק גם בשבחה של ארץ ישראל, כתב דווקא בעיר עזה, שאליה ברח לתקופה קצרה בשל מגפה שפרצה בחברון. ר' אברהם נפטר בשנת ת"ד (1644) וקברו המצא עד היום בבית הקברות העתיק בחברון.
בנו של ר' אברהם היה ר' יצחק אזולאי, אף הוא מקובל גדול. בידינו השתמרו רשימות בכתב ידו, ובהם גילויים שנתגלו לו מהמלאך יהואל. בסוף ימיו נסע ר' יצחק לשליחות בקושטא, היא איסטנבול, בירת הממלכה העותומאנית, ונפטר שם.
ר' ישעיה, סבו של החיד"א ובנו של ר' יצחק, חי בירושלים, בה למד תורה מפיו של ר' חזקיה די סילוא, מחבר הפירוש הידוע 'פרי חדש' על השולחן ערוך. ר' ישעיה היה מקורב לחבורת המקובלים האשכנזיים שעלו לארץ עם ר' יהודה החסיד בשנת ת"ס (1700), והשיא את בנו, ר' יצחק זרחיה, לשרה, בתו של המקובל ר' יוסף מביאלא. כך יוצא שאמו של אחד מעמודי הפסיקה הספרדית היתה אשכנזית.
בשנת תפ"ד (1724) נולד בירושלים לר' יצחק זרחיה אזולאי ולאשתו שרה בנם הבכור. המאורע, שהיה אמור להיות באופן טבעי משמח, כמעט שהפך לאבל. התינוק, שנולד לאחר שבעה חודשי הריון בלבד, נחשב למת והונח כבר על הארץ. סבתו הבחינה כי יש בו עדיין רוח חיים, נטלה אותו וכיסתה אותו בצמר גפן כדי לחממו, ובכך הצילה למעשה את חייו. הילד נקרא יוסף, על שם הסב המקובל הגדול. השמות האחרים, חיים ודוד, נוספו ככל הנראה מאוחר יותר.
חיים יוסף דוד הצעיר, שהתייתם מאמו בגיל שמונה (באותה שנה נפטר גם סבו, ר' ישעיה אזולאי), החל ללמוד תורה, ועל-פי עדות אביו כבר בצעירותו התבלט בשקידתו. הוא למד בעיקר אצל ר' יונה נבון, בעלה של דודתו, ועשה חייל בלימודיו. הדברים הגיעו עד כדי כך שכשביקר בבגרותו במסגרת שליחותו בתוניס, עוד זכרו אנשי המקום את דברי השבח של ר' יונה נבון, שביקר אף הוא במקום 36 קודם לכן, על תלמידו הנער חיים יוסף דוד בן ה-13.
החבורה הירושלמית
החיד"א למד גם אצל גדולי הדור האחרים שחיו בירושלים, ובהם אף הראשונים לציון. אך יותר מכל רבותיו מביא החיד"א שמועות דווקא ממי שהיה בירושלים רק תקופה קצרה ביותר: ר' חיים בן עטר, מחבר הפירוש 'אור החיים' על התורה. ר' חיים עלה לירושלים ממרוקו והקים בית מדרש בשם 'כנסת ישראל'. לאחר שנה בארץ נפטר.
בגיל 16 (או 14) נשא החיד"א את אשתו הראשונה רחל, בתו של ר' נסים ברכה. מאשתו זו נולדו לו כל ילדיו הידועים לנו, שני בנים: ר' רפאל ישעיה (שהיה רבה של העיר האיטלקית אנקונה) ור' אברהם, ושלוש בנות: שרה (שהתגוררה בליוורנו עוד לפני אביה), קלארה (נפטרה בצעירותה) ושמחה (נישאה לר' אברהם, בנו של ר' דוד פארדו, מחבר הפירוש 'חסדי דוד' על התוספתא).
החיד"א נמשך לתורת הסוד, ולמד גם בישיבת המקובלים 'בית אל', שם קיבל תורה מפי אחד מגדולי המקובלים שבכל הדורות, ר' שלום מזרחי שרעבי, המכונה הרש"ש הקדוש, שעיקר עסקו היה בביאור כוונות התפילה של תורת האר"י. ואכן, ביומניו של החיד"א, שבהם השאיר קבלות והנהגות שקיבל על עצמו, אנו מבחינים בניסיונותיו ללכת בעקבות רבו זה ולהתפלל בכוונות המקובלים.
פרשה מרתקת מאותה תקופה היא פרשת הקמת 'חברת אהבת שלום' של חברי ישיבת 'בית אל'. בדומה לחבורות חסידים נוספות, כמו האר"י וגוריו והרמח"ל ותלמידיו, חתמו כמה חברים על חוזה התקשרות שבו הם מתחייבים "להיות חברים חברי הנפש בעולם הזה ובעולם הבא... למרס את דם אהבת החברים שלא יקרוש".
12 חברי הקבוצה הסודית קיבלו על עצמם לסייע איש לרעהו בעבודת ה'. מלבד הסיוע שעל כל אחד יהיה להושיט לחברו, אם יצטרך, בעולם הזה או הבא(!), ומלבד החובה להוכיח ולהעיר על הטעון תיקון, מוזכרת בשטר ההתקשרות גם הקבלה שלא לשבח האחד את השני, ואף לא לקום מפני הכבוד לחבר אחר בקבוצה, גם אם הוא גדול יותר בחוכמה. החיד"א חתום על שטר ההתקשרות משנת תקי"ח (1758), לאחר שחזר ממסעו הראשון בחו"ל, וייתכן שהיה שותף לחבורה עוד קודם לכן. בחבורה היה שותף גם ידיד נעוריו של החיד"א, ר' יום טוב אלגאזי, לימים ראש בית המדרש 'בית אל' והראשון לציון.
שליח דרבנן
בן 29 בלבד היה החיד"א כשנתבקש על-ידי קהילת חברון לצאת מטעמה לשליחות איסוף כספים בארצות הגולה. רבים הם השלוחים שיצאו לחו"ל מטעם קהילות ארץ ישראל, ואף חכמים רבים נמנו עמם, אך נראה כי החיד"א היה הידוע מבין כולם. תכונות רבות של החיד"א הכשירוהו לשליחותו זו. הוא היה בעל חזות נאה ביותר, ומראהו האצילי העיד על גדלותו. הנהגתו היתה בנימוס ובדרך ארץ, וכל חזותו אומרת כבוד. גם הגויים התפעלו ממראהו, וכשבשליחותו השנייה ראהו מלך צרפת, הוא שאל את מלוויו: "מאיזו ארץ השגריר הזה?" מידותיו הטובות ומאמציו לעלות במעלות החסידות הוסיפו ודאי למראהו האצילי. החיד"א ידע גם כמה שפות ? דבר שהועיל לו במסעותיו.
את כספי השליחות שמר בנאמנות, וערך חשבון מפורט של הכנסות והוצאות. הוא סירב לקחת מנדיבי הגולה גמול כספי לעצמו. כשיהודי צרפתי הבטיח לתרום לחברון סך של 1000 איסקודי אם ישפיע על אשתו לקבל גט, ענה לו החיד"א: "אם אתה רוצה לעשות שלום, אני אתעסק בחינם, לפי שכל העולם אומרים שאשתך צנועה... אבל להפריד הוא חילול השם".
החיד"א סבר שמחובתם של בני הגולה לדאוג לקיומם של אחיהם שבארץ הקודש. בכבוד, באהבה ובכספים שהם תורמים לשליח מהארץ, סבר, הם נעשים שותפים למצוות יישובה. כשלא נהגו בו כבוד הראוי לשליח ארץ ישראל, כעס על כך החיד"א וכאב את ביזויה של ארץ ישראל, שהוא מייצגה. לעומת זאת, כשזכה לכבוד הוא תלה זאת לא בזכותו אלא בזכותה של ארץ ישראל. גם כששמע באמסטרדם על הכבוד שרוחשים לו בצרפת, הוסיף: "לכבוד ארץ ישראל".
כשתלמידי החכמים החריפים של תוניס נוכחו לראות את גדלותו בתורה, הוא כתב: "ואני מכיר חסרוני ושפלותי בעיון ובכל חכמה באמת, לא מענווה ? כי בער אנוכי באמת, אבל הייתי מתחנן לפני ה' המרחם על כל, שלכבוד ארץ ישראל יחנני חכמה ורוחב לב, לפי שהיו אומרים שלא יש (שאין) תלמידי חכמים הגונים בארץ ישראל".
התלאות שעבר החיד"א בדרכו היו רבות מאוד. כבר כשהלך מירושלים לחברון ניצבו עליו כעשרה 'בני המן' מהכפר חלחול וציערוהו מאוד. בעזה נאלץ להמתין 50 יום לשיירה. משם נסע לאלכסנדריה שבמצרים, ומשם הפליג לליוורנו, שאליה הגיע בראש חודש אלול תקי"ג (1753). הוא סבב בערי איטליה, גרמניה, הולנד, אנגליה וצרפת.
כשחזר לארץ באדר תקי"ח (1758), לאחר כארבע שנים וחצי של שליחות, החל החיד"א ללמד תלמידים בישיבה בירושלים. הוא כיהן גם כדיין בשני בתי דין בעיר. בשנת תקכ"א (1761) הוצעה לחיד"א משרת ה'חכם' בקהילה הספרדית והפורטגזית באמסטרדם, שהיתה החשובה והעשירה שבין הקהילות הספרדיות בעולם, אך החיד"א סירב להצעה.
שליחות נוספת הוטלה על החיד"א לקושטא, כשאירעה מחלוקת בקהילת ירושלים. החיד"א יצא לדרך בשבט תקכ"ד. בדרך התנפלו עליו שודדי אבו גוש, שנודעו כמסוכנים במיוחד. החיד"א מספר ביומנו שנאלץ להשתמש בשם קדוש על מנת להינצל. כשהגיע למצרים הבין שאין לו למה לנסוע לקושטא, ובחששו מהמצב בירושלים נשאר לפי שעה בגלות. למרות שהתקבל במצרים בכבוד גדול, היתה חסרה לחיד"א אווירת הקדושה של ירושלים. בשל חוסר היכולת לנהוג בחסידות הראויה, הוא נמנע מללמוד בכתב יד נדיר של ר' חיים ויטאל שמצא.
השנים הפוריות
לאחר שהמחלוקת בירושלים לא שככה, נאלץ החיד"א להיענות ללחץ הנהגת הקהילה, והתמנה בפעם היחידה בחייו לרב. חמש שנים כיהן ברבנות במצרים, שבהן סבלו בני משפחתו מחלות, ובאותה שנה נפטרו אביו ובתו. הגעגועים העזים לארץ הקודש עשו את שלהם, ומקץ חמש שנים לשבתו במצרים הוא חזר לארץ. המצב בירושלים עדיין לא נרגע לחלוטין, ולכן החליט החיד"א להתיישב בחברון. שנות ישיבתו בחברון, עד שנשלח מטעמה בפעם השנייה, היו לו שנים פוריות של לימוד וכתיבה. כאן הוא כתב גם את חלק הארי של ספרו ההלכתי החשוב ביותר, 'ברכי יוסף'.
בערב ראש חודש חשוון תקל"ג (1772) יצא החיד"א לשליחותו השנייה מטעם קהילת חברון לאזור שאליו נשלח בפעם הראשונה, כשהפעם גם היה תושב העיר. ממסעו זה לא שב יותר החיד"א ארצה עד סוף ימיו. החיד"א נסע בתחילה למצרים, ואחר-כך עבר לתוניס.
בתוניס נודע לו על פטירת אשתו. מתוניס המשיך החיד"א לליוורנו, שם שהה בבית בתו שרה, שהתגוררה במקום. משם פנה לסובב בקהילות איטליה, צרפת והולנד. הכספים שאסף בשליחותו הגיעו לשווי עצום. החיד"א הגיע לליוורנו יומיים לפני ראש השנה תקל"ט (1778) ושם נסתיימה שליחותו. זמן קצר לאחר מכן נשא אישה שנייה, שאף שמה היה רחל.
החיד"א החליט להתיישב זמנית בליוורנו. אולי היה זה בגלל הרצון להדפיס את ספריו בעיר הדפוס ליוורנו, ואולי היה זה בגלל נישואיו הטריים. הסבר נוסף שהועלה הוא רצונם של בני ירושלים למנותו לראשון לציון, בעוד שהוא עצמו ברח מרבנות. גם בליוורנו ביקשו להכתירו כרב, אך הוא סירב. יחד עם זאת, מעמדו כגדול העיר ומנהיגה של יהדות איטליה, גם ללא תואר רשמי, היה ברור.
כותב ומדפיס
החיד"א כתב מספר עצום של ספרים, חלק גדול מהם תוך כדי נסיעותיו, כשהוא נעזר בזיכרון המופלג שניחן בו. את ספרו הראשון, 'שער יוסף' על מסכת הוריות, הדפיס בליוורנו עוד בשליחותו הראשונה, במצוות אביו. במסגרת שליחותו הרבה החיד"א לבקר בספריות מפורסמות, ומצא כתבי יד רבים, שבנוסחאותיהם נעזר בספרו זה ובספריו האחרים. במסגרת ביקוריו הוא מצא גם את כתב היד שאנו מכירים היום בשם 'כתב יד מינכן'. החיד"א סבר כי יש להיזהר מלהשיג על דברי רבותינו הראשונים, כי ייתכן מאוד שאמרו מה שאמרו בגלל גרסה אחרת שהיתה לפניהם בדברי התלמוד.
ספר מפורסם נוסף שכתב החיד"א הוא 'שם הגדולים', המחולק לשני חלקים: מערכת סופרים ומערכת ספרים. זהו ככל הנראה ספר הביבליוגרפיה העברי הראשון, שבו הוזכרו החכמים שחיו עד זמנו וספריהם. גם בכתיבת ספר זה נעזר החיד"א בכתבי יד עתיקים שראה במסעותיו.
החיד"א כתב כמה וכמה ספרים בהלכה: ספרי פסקים, שאלות ותשובות ופירושים. ספרו החשוב ביותר, שהקנה לו את מעמדו המרכזי כאחד מגדולי הפוסקים שקמו לעם ישראל, הוא ספרו הגדול 'ברכי יוסף', על ארבעת חלקי השולחן ערוך. כהשלמות לספר זה נדפסו הספרים 'שיורי ברכה' ו'מחזיק ברכה'. על החשיבות העצומה שייחס עולם התורה ל'ברכי יוסף' תעיד העובדה שעוד בחייו של החיד"א נדפסו קיצורים לספר זה.
ספרו שיצא לאור במספר הרב ביותר של מהדורות הוא הספר 'עבודת הקודש', אוסף של כמה חיבורים קטנים יותר. הספר הנו ספר מוסר והנהגות, והוא התקבל כאחד מספרי המוסר היסודיים של עם ישראל. לימים, כשר' ישראל ב"ק הקים בית דפוס בירושלים, הפך ספר זה לספר העברי הראשון שנדפס בעיר הקודש (בשנת תר"א, 1841).
החיד"א כתב גם ספרי דרשות, פירושים לתנ"ך, להגדה של פסח, למסכתות קטנות (שאת חלקן הוציא בעצמו לאור), תפילות, מוסר, והשלמות לספר 'חוק לישראל' בשם 'יוסף לחוק' (שמאז נוספו לכל המהדורות של 'חוק לישראל'). המהדורה החדשה של כתבי החיד"א שיצאה לאור לפני שנים אחדות מכילה 28 כרכים הכוללת כ 40 ספרים.
הרב משה צוריאל, מחבר 'אוצרות גדולי ישראל', אומר כי לדעתו יש להעריך את פועלו של החיד"א בשלושה נושאים: ראשית, יכולת האספנות שלו. הוא היה זכרן גדול (גם אם לא החשיב עצמו ככזה), ואת כתבי היד המרובים שראה במסעותיו זכר ושיבץ בספריו. תחום נוסף שבו פעל החיד"א הוא נטייתו לקדושה ולחסידות. הוא השאיר לנו כמה ספרים בנושא שהתקדשו בעם ישראל. נוסף לכך נשארו בידינו בכתב ידו ההנהגות שקיבל על עצמו כדי להתקדם בעבודת ה'. אנו יודעים אלו ספרי מוסר הוא למד, כיצד נהג בסיגופים ומיעוט דיבור למשך תקופות ארוכות והנהגות חסידות אחרות שנהג בהן. אף בזקנותו לא הרפה מהרצון לעלות ולהשתפר, ובידינו נשתמרו הנהגותיו לשנת תקס"ה (1806), שנה לפני פטירתו, כשהיה כבר בן למעלה מ-80.
נקודה נוספת שבה התבלט החיד"א היא סמכותו ההלכתית הנכבדה, שאפשר לדמותה לסמכות הגר"א, בן דורו, בפסיקה האשכנזית. כשהרב עובדיה יוסף שליט"א מזכירו בספריו, הוא מכנהו בתואר הנדיר "מרן החיד'א", ובחלק השישי של ספרו 'יחווה דעת' הוא מביא את דברי ר' עבדאללה סומך, גדול רבני בגדאד, בספר 'נר מצוה': "וחביבים עלי דברי גאון עוזינו החיד"א... וכמו שאמרו על הרמב"ם 'ממשה עד משה לא קם כמשה', כעת יאמר מיוסף עד יוסף לא קם כיוסף, כלומר ממרן רבנו יוסף קארו עד רבנו יוסף אזולאי לא קם כיוסף. כי הגדיל לעשות ספרים הרבה". ואביו של ר' עבדאללה העיד: "ושקיבלנו עלינו הוראות החיד"א כדרך קבלת דברי מרן השולחן ערוך".
גם אצל האשכנזים התקבל החיד"א ביותר כפוסק, כאיש מוסר וכמקובל. כתלמידו של בעל ה'אור חיים' הנערץ על החסידים, היה גם החיד"א מוערך מאוד בקרבם.
כמה פעמים רצה החיד"א לשוב לארץ, אך בכל פעם נתקל במכשול אחר. בסופו של דבר נשאר החיד"א בליוורנו ונפטר בה בשנתו ה-83, בשבת 'זכור' י"א באדר תקס"ו (1806). החיד"א נקבר בבית העלמין בליוורנו. החיד"א הוספד בכל רחבי העולם היהודי:
