מה יקרה אם אמות מחר בבוקר - סיפור חייה של דפנה מאיר / יפעת ארליך
ב-ח’ בשבט תשע"ו, (17 בינואר 2016) , בהיותה בגיל 38 , נרצחה דפנה מאיר ז"ל על ידי מחבל בביתה. אחריה נותרו מאות אלפי המילים שכתבה – במכתבים, במיילים, בהודעות ווטסאפ ובמאמרים. המילים האלה, תמצית תפיסת עולמה, הן יצירה מרתקת והן הבסיס לביוגרפיה הזאת - "מה יקרה אם אמות מחר בבוקר ?" .
לא בכדי היו חייה של דפנה מאיר ז"ל דבש דבורים טהור: היא הפכה אותם לכאלה. הילדה שגדלה בפנימיות ובחברת נוער בקיבוץ בנתה עם בעלה נתן בית חם ואוהב שבו גידלו שישה ילדים – ארבעה ילדים שהביאו לעולם ובנוסף שני ילדי אומנה. לצד עבודתה כאחות בבית החולים סייעה לנשים להרות ולתכנן ילודה, קראה תמיד מספר ספרים במקביל, למדה ערבית ורוסית כדי לדעת לדבר עם החולים שבהם טיפלה, והתנדבה בועד הישוב עתניאל, שבו התגוררה. .
ובעיקר היא כתבה, תמיד כתבה. לכל אחד ועל כל דבר. היא כתבה לבעלה שנעלב כשמסרה מתנות שקיבלה ממנו. היא כתבה לבתה שחששה שלא תמצא אהבה. היא כתבה לחולים שאיחרו לשלם על התרופות שלקחו. היא כתבה למטופלת שדיברה אליה בחוסר נימוס. היא כתבה לגדולי הרבנים, שמתחו ביקורת על שיטות הטיפול שלה. היא כתבה לממונה עליה שהעירה לה. היא כתבה לקולגות שלה כשהרגישה שהן עובדות קשה מדי. היא כתבה לחברות שפגעה בהן. היא כתבה בחריפות, באומץ, בחדות – אך גם בחכמה, בחמלה ובאהבה גדולה. “גדלתי בשטח הפקר והייתי ילדת רחוב,” כתבה פעם, “לא הלעיטו אותי בכלום. אני פרח בר. לא פוחדת מאף אחד ומשום דבר.”